באר היטב חשן משפט ר׳

1 להורות. והש"ך האריך להוכיח מש"ס ופוסקים דהעיקר כדעת המחבר ע"ש ומ"מ מסיק וז"ל אך שאיני כדאי להכריע והוי ספיקא דדינא אבל להורות לכתחלה כמ"ש הרב ודאי לא נהירא שכבר בררתי שדעת רוב הפוסקים כהרי"ף והרמב"ם ושכן עיקר עכ"ל:

2 מיהו. הש"ך והט"ז השיגו על הרמ"א בזה וכתבו שדבריו תמוהין מאד דהוציא כן מהגמ"ר ושם מבואר דלא כ"כ אלא לתירוצא קמא דבש"ס דאף במכר ומתנה צריך חצר המשתמר לדעת הלוקח והמקבל אבל הרמ"א שפסק כר"פ קנה אף במעורבין וע"ש:

3 מעורבין. לאו דוקא אלא ר"ל מונח בצדו ולא נחלק ממנו לגמרי דהא בהגמ"ר שם כתב וז"ל אם אין הפסק בין אותן פירות לפירות של בעה"ב לא קנה ומקרי חצר שאינה משתמרת ע"ש. סמ"ע:

4 וי"א. בב"י וד"מ ס"ס זה תמהו על הטור שלא כתב דרך קנין זה מאחר שהרא"ש כ' דקונ' ואישתמיטתייהו שכתבו הטור בס"ס רמ"ג ע"ש וגם על הרמ"א קשה שכאן כתב דין זה בל' י"א ובסימן רמ"ג סכ"ב כתב המחבר כן בפשיטות. ש"ך:

5 במציאה. וכתב הר"ן דדוקא כשקדם הוא לכלי שנתנו הכלי בתוך ד"א שלו אבל אם קדם הכלי לאדם לא קנה ור"י נ"י ח"ב לא חילק וכ"כ התוס' בפ"ק דב"מ ומדסתם הרמ"א כאן משמע דלא חילק עכ"ל הסמ"ע. ועמ"ש הש"ך בזה עיין שם:

6 שימשכם. תימא דהא משיכ' לא קנה בזה כמ"ש כל הפוסקים וברמב"ם עצמו כתב עד שיגביה הפירות או עד שיוציאם מרשותו בשכירו' מקום כו' ובדוחק י"ל דהאי עד שימשכם ר"ל יוציאם מרשותו ונלע"ד שיש ט"ס וצ"ל כמ"ש ברמב"ם. ט"ז:

7 קנאו. דאם היה בידו וא"ל זכה לפלוני זכה לו לפי שזכין לאדם וחצרו נמי זוכה לו כ"כ הרמב"ן וכת' ב"י נ"ל דלאו למימרא שצריך שיאמר לו זכה לפלוני אלא כיון שא"ל פירות שברשותך תנם לפלוני וקבל עליו ליתן לו קנה הלוקח דה"ל כאומר זכה בהן לפלוני עכ"ל ולי נראה דוקא שיאמר זכה לפלוני דאל"כ לא הוי תן כזכי כיון שאינו מוסרם עתה לידו אלא שכבר היו מופקדים אצלו כמ"ש בסי' קכ"ה ס"ז ע"ש וכן מוכח להדיא בחדושי הרמב"ן שם ובהרא"ש ספ"ק דגיטין ר"ס י"ז ע"ש. ש"ך:

8 המוכר. הטעם כת' הרא"ש שאין אדם יכול לקנות בשל עצמו לחבירו שלא ע"י אחרים אלא צריך שיגביהנו או ישכיר את מקומו בכסף או בשטר וחזקה משא"כ כשהוא בחצר אחר די"ל בעל החצר יזכה חצירי לפלוני במקח שקנה מפלוני דחצירו כידו והרי הוא יכול לזכות לחבירו בשל אחרים ע"כ. סמ"ע:

9 רשות. פי' כגון בסימטא או בחצר שהוא של שניהן. שם:

10 מדד. פירוש מדדם המוכר ונתנם לתוך כליו דהלוקח העומד בסימטא אבל אם מדד הלוקח קנה אפילו בלא כליו דהא משכן בשעת המדידה כמ"ש בס"ז בהג"ה ע"ש. שם:

11 המוכר. פי' לאפוקי אם הוא בר"ה דבו לא מהני אמירת לך וקנה כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דה"ה אם נתן לו רשות להניח שם הכלי קנה וכ"כ הטור בשם ר"י מג"ש ודלא כרמ"ה כ"כ הב"ח ודבריו נכונים ודלא כמ"ש בב"ה עיין בס' א"א דף צ"ד ע"ב עכ"ל:

12 שבתוכו. ע"ל סי' קצ"ז ס"ז ולקמן סי' ר"ב סט"ו:

13 ג'. לאו דוקא ג' אלא ה"ה אם אמר כפי מה שישום א' לדעת הרשב"א שהביא הב"י בס"ס ר"ו. סמ"ע:

14 מוכר. אבל אם מדד המוכר לתוך כליו של לוקח העומד ברשות הלוקח כיון דאיכא תרתי לטיבותא רשות וכלי הכל של לוקח א"י לחזור שום אחד מהן ממה שכבר מדד לתוך כליו של לוקח אף שלא גמר המדידה דבכה"ג אמרינן דעתן לקנות ראשון ראשון כל מה שנמדד שם:

15 ביחד. והיינו דא"ל כור בל' סלע אני מוכר לך והוא דעת רש"י והרא"ש וכתבו הטעם דאמרינן ודאי היה צריך לקנות מקח או לשלם חוב בסך ל' סלעין ופחות מזה לא יעלה המעות בידו לכלום וכל שלא יהי' במכר כדי ל' סלעין לא ימכור כלל. שם:

16 מדדו. וכת' הב"ח וכיון דפלוגתא דרבוותא היא היכא דקיימי זוזי תיקום. ש"ך:

17 בסלע. ה"ה איפכא סאה בסלע כור בל' נמי מספיקא דינא הכי. סמ"ע:

18 המעות. פירוש אע"פ שכבר מדד לכליו של לוקח העומדים ברשות הלוקח אפ"ה הלוקח יכול לחזור בו משום דהוא מוחזק במעות והמע"ה. שם:

19 אחריות. צ"ע לכאורה דכיון שלא משך הלוקח רק שחייב מצד שנקרא מזיק במה שיחמיץ אח"כ וכמו דאמרינן בס"פ המפקיד דאם הנפקד שלח יד והחמיצה משלם את כולה אפילו לא נטל אלא רביעית א"כ אפילו אדם דעלמא שעשה כן מתחייב ואי אדם דעלמא פטור דלא ברי היזקא גם זה יהי' פטור. ט"ז:

20 פסק. הטור מסיק ע"ז וז"ל אא"כ פרקם והכניסם שאז יקנה לו ביתו לכשיפסק אם הוא במשא שאינו מונח בכליו של מוכר אע"פ שלא מדד עכ"ל ור"ל אע"פ שפסק דמיו אחר המשיכה כיון דבשעת הפסיקה עדיין מונחים ברשות הלוקח קנה. סמ"ע:

21 המדה. וכ' הטור ע"ז אפי' יש בה רישומים לידע עד היכן הוא לוג או ב' לוגין וא"ל כל רושם ורושם בכך וכך עכ"ל וכת' הט"ז נ"ל דמיירי שהשאילה הסרסור בתחלה לשניהם אבל אם השאילה למוכר לחוד אלא שהמוכר הודיעו בשעת שאלה שהוא ימדוד בה למכור לא הוי שאלה רק למוכר לחוד וכן משמע ברשב"ם פ' הספינה דף פ"ז:

22 אחד. כתב הט"ז דאין לפרש הן של מוכר הן של לוקח דא"כ עדיף כלי של מוכר משל אחר דבשל אחר צריך נתמלא דוקא ולא רשמים ובכלי של מוכר מהני רשמים ונראה דלא רצה הרמב"ם לשנות ל' הש"ס דאמרינן היתה המדה של אח' מהן ופירשו כל המפרשים דאלוקח קאמר וכ"כ הראב"ד על לשון הרמב"ם של א' מהם א"א של לוקח ע"כ משמע שבא לפרש ולא להשיג ונמצא מ"ש הרמ"א וי"א שאם המדה כו' לפי מ"ש אין כאן מחלוקת דגם הרמב"ם ס"ל כן עכ"ל:

23 לקנות. פי' שמגביה אותו לקנותו בסך דמים כדי קצבתו אם ייטב בעיניו ומש"ה המוכר א"י לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו ולומר למוכר הגבהתיו לקנותו כשייטב בעיני ולא טוב הוא ומ"מ חייב באונסין כל זמן שלא גילה דעתו קודם האונס שאינו חפץ בו כ"כ הרמב"ם אבל התוס' והרא"ש והטור ס"ל דאפילו לא הגביהו כדי לקנותו אפ"ה חייב באונסין כל שלא גילה דעתו שאינו חפץ והוא כלי הנמכר בקל ואין המוכר קץ בו כו' ותימא על הרמ"א שלא הביא דעתם כלל. סמ"ע:

24 ויגביהנו. לאו דוקא דה"ה א' משאר קנינים וכ"כ הטור ז"ל עד שיפסוק דמיו ויקנהו הלוקח בא' מדרכי הקנאות. שם:

25 שכר. צ"ע למה השמיטו המחבר והרמ"א מ"ש הטור בשם הרשב"ם והרא"ש דחייב אפילו באונסין. שם: